מה עושים כשמתאהבים בחבר הכי טוב, זה שיודעים את כל הסודות שלו, כולל מערכת היחסים שלו עם החברה? ומה נשאר מכל זה אחרי שעוברות להן המון שנים?
פעם, בערך לפני מיליון שנה, הייתי חיילת – מדריכת תותחנים בבית הספר לתותחנות שדה אי-שם בלב הנגב. ליתר דיוק, המדריכה היחידה של סימולטור הטיווח של צה"ל. כשלא הגיעו לכיתתי המדליקה, שהייתה מאובזרת בשלל אפקטים של יריות דמה, תותחים ארוכי קנה שקופצים מתוך הגבעות, ושלל פירוטכניקה של הימים ההם – ממש פורטנייט של שנות ה-80 - צוערים של חיל התותחנים ושאר חילות השדה, שלמדו במסגרת ההכשרה שלהם את רזי תורת הטיווח, רמטכ"לים מתעניינים משלל מדינות אקזוטיות או עיתונאים סקרנים מכל מיני רשתות טלוויזיה בעולם, שבאו לסקר את הפלא הזה – בנות מדריכות בחיל קרבי, היה לי לא מעט זמן פנוי, שאותו השקעתי בעיקר בלימודי מוזיקה: שיפור הטכניקה בנגינה על הגיטרה החבוטה שלי, שהייתה הגיטרה היחידה בבסיס, ולימודי מוזיקה באוניברסיטה הפתוחה.
יום אחד הגיעה אל חדר מגורי המדריכות שלנו, שבו שכנו ארבע מיטות שדה וארבע שידות מתכת של פעם, דיירת חדשה, אשר התמקמה חיש קל במיטה צמודה לשלי, שהייתה המיטה הפנויה היחידה בחדר, ומיד מילאה את השידה המתכתית והאפרורית באוסף מרשים של קרמי גוף ורדרדים בריחות של פרחים אקזוטיים. להפתעתנו, היא לא הייתה... מדריכה... מה שהעלה בהחלט סימני שאלה קלים, שכן בימים ההם היו במגורי הבנות שלוש היררכיות די מבוצרות: היו מגורי החיילות הפשוטות, היו חדרי המדריכות – דרג מעמד ביניים כזה – והיו מגורי הקצינות.
הדיירת החדשה, נקרא לה ב', נשרה מקורס קצינות וזכתה במיטה בחדרנו משום שקיבלה תפקיד חשוב: ראש הלשכה של מפקד הבסיס. כלומר, לגמרי לא פקידה פשוטה אלא זאת, שבפועל קובעת את סדר היום הבסיסי תרתי משמע. מה שאומר – הרבה כבוד והרבה התחנפויות אליה, כנדרש מהמעמד.
מכיוון שהיה לי, כאמור, די הרבה זמן פנוי יחסית לשאר דיירות החדר, היה לב' נחמד לחזור להתרענן בחדר ולפגוש אותי לומדת או מנגנת, ובעיקר למצוא אוזן קשבת לשלל סיפוריה. היינו כל כך שונות זו מזו, בכל אלמנט אפשרי, אבל כמו שקורה פעמים רבות בכור ההיתוך הצבאי, הפכנו לחברות קרובות, כמעט כנגד כל הסיכויים. היא סיפרה לי על האכזבות הרומנטיות שלה, על העלבון שבהדחה מקורס קצינות שאותו כל כך רצתה לסיים בגלל... עודף פיקודיות (חה...), ואני? אני בעיקר הקשבתי. כבר אז הייתי אחרי תחילתה של קריירה עיתונאית שבה פצחתי בגיל 14, וזה מה שעיתונאים מקצועיים צריכים לדעת לעשות הכי טוב: להקשיב.
יום אחד ב' ביקשה ממני להביא לה משהו מהחדר ללשכה. שמחתי לעזור. עליתי ללשכת המפקד בקומה השנייה, הבטתי מולי ולפתע עיניי נתקלו בו. הוא ישב על כיסא צבאי פשוט, מחכה לפגישה, כנראה עם מפקד הבסיס. שיערו חום קצר, עיניו חומות ופניו יפות כל כך, כאילו מישהו שרטט אותן ביד אמן.
"תכירי זה א'", הציגה בפניי ב' את החייל היושב. הוא חייך אליי וחשבתי שהוא בטח איזה נסיך קסום כזה שנסיכה יפה מחכה לו בבית... "איך זה כאן בבסיס?", שאל אותי ושמחתי להתיישב ליידו ולספר לו קצת על חיי הבסיס. ב' סיפרה לי שא' גם כן נשר מההשלמה החיילית של קורס הקצינים והיא החליטה להביא אותו זמנית לבסיס, לבקשת החברה שלו, שהייתה איתה בקורס קצינות והן התיידדו. החברה של א' הרגישה שא' שלה יהיה בידיים טובות אם ב' תדאג לו לתקופת רגיעה בבסיס, עד שיחליט האם לגשת שוב להשלמה החיילית.
להפתעתי הוא התעניין בי ובמעשיי בבסיס, משהו שאיש עדיין לא עשה עד אז. כאשר שמע שאני מנגנת על גיטרה, אורו עיניו. "זה החלום שלי", אמר, "ללמוד לנגן על גיטרה"... "אשמח ללמד אותך", הבטחתי.
חשבתי שהוא בטח ישכח את זה אחרי יום, אך לא. כבר באותו הערב התייצב בחדרנו והקשיב לנגינתי בהנאה גלויה. מאז זה היה טקס יומי קבוע: א' מגיע ומתאמן על הגיטרה שלי, שואל שאלות, מתעניין וכשלא מצא אותי בחדר, היה משאיר לי פתקי געגועים קסומים אותם רשם על ניירות של מסטיקים. פעם אחת אפילו החליט לבקר אותי בבית הוריי בשבת, כאילו לא הספיקו לו הפגישות בבסיס. החברה הכי טובה שלי, ששמעה את כל הסיפורים והוזמנה לחדרי אחר כבוד כדי לחזות בפלא, נותרה בפה פעור. חתיךךךך, וואו... אמרה בלא מילים. אפילו היה לה קשה להתחיל לדבר כמו שצריך ואת המשפטים הראשונים פשוט גמגמה.
אבל לא' הייתה חברה... שעליה סיפר לי בהתלהבות בכל הזדמנות. כמו שמדברים עם החברה הכי טובה. ואני? הקשבתי, ולאט לאט התאהבתי. כן. לא יכולתי לעמוד בזה. הייתי באמת החברה הכי טובה והסתרתי את זה כנראה היטב כי הוא לעולם לא גילה... גם לאחר שנפרד מחברתו ומצא חברה אחרת, מהבסיס, אותה הכרתי היטב, ועימה גם התחתן לימים.
לאחר מספר שנים, אחרי שסיימתי את לימודיי והגעתי לתל אביב, שמחתי ליצור שוב קשר. הצלחנו לקבוע פגישה חברית בתיאטרון שבו עבד כמנהל אבטחה במהלך לימודי ההנדסה שלו, אבל לתדהמתי הרבה העלם הקסום שהכרתי פשוט נעלם. "את", אמר לי, "בחרת להיות עיתונאית" (הייתי כתבת ב"ידיעות אחרונות"! משאת נפשם של כל פרחי העיתונות בישראל), "וזה ממש לא כסף. אני רוצה להיות עשיר, חייב שיהיה לי הרבה כסף. יש לי מלא חלומות להגשים: אני חייב בית יפה, חופשות סקי בחו"ל, רכב ספורט מפנק". עדיין הקשבתי, כמו תמיד. "טוב", אמרתי באכזבה כנראה בלתי מוסתרת ודי העלמתי אותו מחיי למשך שנים רבות וארוכות. לעומת זאת את הפתקים על עטיפות המסטיק, את המכתבים שהיה כותב לי מקורס הקצינים (כן, הוא כמובן השלים בסוף את הקורס והמשיך לטפס במעלה הדרגות) בחודשים שבהם הדרכתי בארה"ב, שמרתי. סגורים במעטפה. טומנים בחובם חוויה חילית קסומה עם טעם של פעם.
איכשהו דרך חברים משותפים מהבסיס נודע לי שנולדו להם ארבעה ילדים והם גרים במושב אמיד במרכז הארץ. לאחר מכן הקים עסק מצליח ביותר והתחילו לכתוב עליו בהרחבה במוספים הכלכליים. מודה שהייתי קצת גאה. תראו, זה החבר הכי טוב של מהצבא, הזכרתי מדי פעם לסובבים. עם הזמן ראיתי איך שיערו השופע האפיר קלות, אך עדיין הקסם לא פג. עד... שיום אחד, בגלל טעות איומה, עסקיו קרסו. העיתונים המשיכו לכתוב עליו אבל הפעם עם לא מעט שמחה לאיד. אפילו כתבו שהתגרש מאשתו ועבר להתגורר בשכירות בתל-אביב, בבניין יוקרה... כמובן.
בימי הקורונה, במיוחד בימי הסגר, לאחר שנים רבות של התכוונות לעשות זאת, סידרתי סוף סוף את מגירות הזיכרונות שלי ונתקלתי שוב באותה מעטפה סגורה. פתחתי אותה בידיים קצת רועדות... בכל זאת אלה הם זיכרונות חיי... התרגשתי לגלות שהפתקים הישנים עדיין שם. כאילו זה היה אך אתמול... מעניין מה קורה עכשיו עם א'? תהיתי. הפעלתי כמה קשרים בעולם העיתונות הכלכלית שעוד נותרו לי וזכיתי לקבל את מספר הטלפון שלו.
הוא בהחלט הופתע... "כן, החיים יכולים להיות בלתי צפויים, הא?" ענה לי. הפעם לא התעניין יותר מדי בחיי, כלומר, לא יותר מהנימוס הנדרש. סיפרתי לו על תיאטרון הילדים שהקמתי. "שמרת על האופטימיות שלך...", אמר, ושמעתי צביטה קלה בקולו. האם העושר הביא איתו אושר? לא הייתי בטוחה. ליתר דיוק, הייתי בטוחה שזה לא האושר שעליו חלם.
לא טרחתי ליצור קשר שוב. חשבתי מה עושים במעטפה עם הפתקים והמכתבים... החלטתי לא להחליט ולהשאיר אותם בינתיים במגירת הזיכרונות, כי לשם בדיוק הם שייכים.
אה... וכמובן, נשאר שיר שכתבתי והלחנתי בשנים ההן, שכעת שוב צץ ועולה במרחב המודעות שלי, בזמן שאני עובדת על הכנת ספרי השירים המולחנים שלי – עוד עיסוק מפתיע של עידן הקורונה והסגר.
פגשתי ילד יפה ברחוב
ילד טוב
שאסור לקטוף, שאסור לקטוף
והילד הזה בפניו השזופות
כבר שבר לפניי עשרות לבבות
זוג עיניים טובות ומילים אוהבות
מין כזה שתולים בו תקוות
לא אשם הילד הזה
כשהוא עובר הלב בחזה
פועם בחוזקה כהלמות התוף
ורוצה את הילד הזה לקטוף
וישבנו לילות בהם דיברנו המון
והילד רגיש וחכם ונבון
בקריצה שובבה הוא יודע לקרוא
את שבין המילים ושבין השורות
ולבוש מדים הוא היה
ולכן לא ילד אלא אשליה
בחיבוק חברי וחיוך מקסים
את הלב שלי הוא שבר לרסיסים