הסיפור שלי


הסיפור שלי
בסוף כיתה ז', בגיל 12, קיבלתי משימה: לערוך את עיתון בית הספר היסודי שבו למדתי. חשבתי, יצרתי, כתבתי, ערכתי, ריאיינתי, שאלתי, נעניתי וגם... נהניתי למדי. ואז היכתה בי ההכרה, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, להתפרנס מכתיבה! כתיבה בעברית. זה לא היה מובן מאליו, שכן הייתי אז רק ארבע שנים בארץ.
איך עושים את זה? זאת כבר הייתה שאלה למתקדמים... אבל האמנתי בכל לבי שאמצא את הדרך.
בהמשך, אחרי שבכיתה י', בגיל רבע ל-15, הצטרפתי למדור נוער במקומון בבאר-שבע, למעשה הבנתי שיש דרך מרתקת לעשות זאת: להיות עיתונאית. עיתונאות, במיוחד בתקופה ההיא, לפני עידן האינטרנט, פתחה דלתות כמעט לכל מקום ולכל אדם, מדלגת על פני כל משוכה שעומדת בפני בן האנוש הרגיל...
בגיל 17, כשנה לפני הגיוס (קפצתי כיתה ומשום כך זכיתי לשנה מיוחדת ללמוד ולהבין דברים...), הוזמנתי להצטרף לצוות עיתונאי "ידיעות אחרונות" בדרום, אז בהחלט העיתון של המדינה, והתחלתי בקריירה מפתיעה, מרתקת, מלמדת, מרגשת, שנמשכה בגדול כ-25 שנים, וממשיכה מדי פעם גם היום. עיתונאות, בעיניי, הוא המקצוע הכי מעניין בעולם למי שלא אוהב שגרה, אבל כן אוהב להכיר אנשים ורעיונות חדשים, סקרן, משקיען ועוד כמה תכונות חשובות להצלחה.
שירתתי כמדריכת תותחנים בצה"ל וכבר בחופשת השחרור, ביום שישי, אחרי שהגעתי הביתה והנחתי את הקיטבג הענק בחדר, רצתי למערכת העיתון. באותם ימים עדיין לא עבדו מהבית, לא היו מחשבים אישיים, ואת הכתבות כתבנו בכתב-יד (רצוי ברור וקריא...) וקלדנית שישבה במערכת העיתון קלדה את החומר ושלחה אותו לעורכים בתל-אביב באמצעות מערכת ממוחשבת, שנחשבה אז למשוכללת מאוד ורק עיתון עשיר כמו "ידיעות אחרונות" היה יכול להרשות אותה לעצמו...
העורך היה עדיין במשרד. הביט בשעונו (השעה הייתה אחת בצהריים), ואמר: טוב, ביום ראשון בבוקר את מגישה את המדור הראשון שלך. מדור? מה? למה? על מה? קיבלתי הסבר קצר ויצאתי לדרך. עבדתי במהלך כל סוף השבוע ולא אכזבתי. המדור אכן היה מוכן והתפרסם ביום השישי שבוע אחרי, כי לא אומרים "לא" להזדמנות כזאת. פשוט מחבקים אותה בשתי ידיים וממשיכים בדרך, שבשבילי לא רק הובילה אל הגשמת החלום, אלא הייתה למעשה החלום עצמו.
בגיל 23, אחרי סיום לימודי הוראת מוזיקה במכללה, הגעתי לתל-אביב - אני ועוד עשרות צעירים שסיימו לימודים במגוון מוסדות להשכלה גבוהה וחלמו על קריירה עיתונאית בעיתון של המדינה. מספר המקומות היה מצומצם ביותר. בערך אחד מכל עשרה הצליח לשרוד במערכת המבוקשת. לשמחתי, הייתי מאלה שהצליחו. עשרה ימים בלבד מאז שנחתתי בתל אביב, בדירה שכורה בשדרות בן-גוריון, כבר פורסמה כתבה שלי במוסף השבת של העיתון.
מאות כתבות וראיונות ליוו את הקריירה העיתונאית שלי. במשך 17 שנים ב"ידיעות אחרונות", כתבתי בנושאי תרבות, על עולים חדשים וספורטאים בזכות הרוסית שעוד זכרתי איכשהו והיא חזרה אליי במהלך תקופת העלייה של שנות ה-90, עשיתי הרבה כתבות מגאזין שדרשו רגישות, הקשבה וחמלה, ערכתי ב"7 לילות" את מדורי הטלוויזיה וגם זכיתי להיות כתבת המחול והמוזיקה הקלאסית של העיתון, מה שמבחינתי היווה את גולת הכותרת של עבודתי בעיתון בזכות היותי גם מוזיקאית. לאחר מכן עברתי הלאה. כתבתי במשך שבע שנים בעיתון "אנשים", עד לסגירתו, כתבתי ב"לאישה", עשיתי פרויקטים רבים של כתיבה עבור גופים שונים, וגם התחלתי לכתוב ולערוך ספרים לאנשים.
בשנת 2004 חיברתי בין האהבות שלי: כתיבה ומוזיקה, והיותי אמא לשיר הפעוטה, התחלתי לכתוב מחזות לילדים, המשכתי לכתוב ולהלחין שירים והקמתי את תיאטרון הילדים "עתיד בהיר", שבו עד היום מועלות רק הצגות מפרי עטי ופסנתרי.
בחדר העבודה שלי ישנם שלושה מדפי ספרים ועיתונים שכתבתי, ערכתי, הגיתי ויצרתי עם הלקוחות שלי.
יש עדיין מקום על המדפים... אתם מוזמנים להצטרף לחוויה.