השבוע היה לי יום הולדת, וזה היה יום ההולדת הכי משונה שלי עד היום. קודם כול, נולדתי בתחילת ינואר, במוסקבה הקפואה, אבל זה מילא, כי גם בארץ יום ההולדת שלי היה תמיד, כמובן, בשיא החורף. מי חשב אי-פעם, שאפשר יהיה לצאת מהבית ביום הזה בלוח השנה (טוב, רק ל-1000 מטרים, אבל גם זה משהו), עם חולצה קצרה? מי? אף אחד. מי חשב שהמסורת המופלאה שלנו ב-40 השנה האחרונות, של חגיגת יום ההולדת שלי, שבמהלכה אנחנו נאספים, החברים המנגנים והשרים, כל אחד עם כלי נגינתו, ושרים עד אור הבוקר את השירים הכי יפים, תיפסק כי... כי... יש קורונה... וסגר... והחברים, שכולנו כבר בני 50 פלוס פלוס, פשוט פוחדים לראות זה את זה? ולשיר זה עם זה? וכל אחד עם בעיות הבריאות שלו... או פחדי הבריאות שלו. מי האמין שתיאטרון הילדים שלי, שהוא באופן רשמי הבונבון המשפחתי שלנו – התיאטרון הגדול מסוגו בישראל, מעמד שהגענו אליו בדם, יזע ודמעות ב-17 שנות קיומו - יהיה בהקפאה מטורפת ועמוקה במשך עשרה חודשים, ועוד היד נטויה? וכל זה בגלל נגיף? מה? מי? אף אחד. ובכל זאת, יום הולדת. צריך לשמוח, או לפחות לחייך. לחגוג משהו, באיזושהי דרך בלתי ברורה, ואני מנסה לקבל את ההחלטה להיות שמחה. כי מוכרחים להיות שמח, לא? אז אני שמחה כי:
- הגעתי עד הלום ואני בריאה, וצוחקת ויש לי חיים.
- כי משנות העשרה שלי הבנתי שאני צריכה לחיות בתל-אביב, ואני כאן כבר 32 שנים, גרה בדירתנו החמודה ויוצאת הדופן, בתוך העיר ששינתה את פניה אבל עדיין היא ה"ניו-יורק" הפרטית שלי. העיר שמאפשרת לי להגשים חלומות ולא להיראות "מוזרה" כלפי הסביבה. כי בתל-אביב כולם יכולים להיות מוזרים בדרכם וזה לגמרי בסדר.
- כי יש לי משפחה חמודה.
- כי יש לי פסנתר כחול באמצע הסלון (וגם אם אני לא מנגנת מספיק, הוא שם להוכיח לי שאני יכולה לעשות את זה בכל רגע שארצה).
- כי במהלך חופשת הקורונה עשיתי המון סדר, ומיון וארגון, ויש לי כיום חלל מגורים ועבודה הרבה יותר נעים.
- כי בסידור האחרון שלי, כאשר הקציתי ארון לטובת התלבושות הכי נלבשות שלנו והענקתי מקום מחודש לחליפות של שובב הכלבלב, בני השפן, צדי הצפרדע, אבנר הנמר ואריק האריה, הרגשתי כזאת שמחה לגעת בהם שוב, כי הבנתי שהם לגמרי סוג של "משפחה" ונעים להן במקום החדש... ולפתע היה ברור לי שהחבר'ה האלה רק נחים לקראת החזרה שלהם בגדול אל עולם הילדים הישראלי. והם ממש מוכנים לפרוץ שוב. אז הם הרגיעו אותי.
- כי סוף סוף שידרגנו את האתר של תיאטרון "עתיד בהיר" – www.atidbahir.co.il
- ואפילו – מימשתי רצון גדול שהיה לי והקמתי את אתר הכתיבה שאתם נמצאים בו כעת.
- כי בחסות חופשת הקורונה הכפויה אני עובדת על פרויקט שבימים כתיקונם יכולתי רק לחלום עליו: הפקת ספר שירים ותווים לשיריי – או בעצם שני ספרים: אחד של שירי הילדים ותיאטרון הילדים שלי, והשני – שירים למבוגרים. אל דאגה, זה "על האש" ועוד מעט יראה אור... במהרה בימינו.
- כי אני מרגישה יפה ואהובה.
- כי אני יודעת שבמהלך השנים, גם כשזה לא תמיד נראה הכי ברור, כן בחרתי בדרכים הנכונות עבורי.
- כי כל חיי אני עוסקת בעשייה מרתקת. אני לא מכירה משהו אחר ומניחה שעליי לברך על כך, כי זה לא מובן מאליו.
- כי מדי פעם אני כובשת עוד פסגות, מגלה שזה אפשרי, ואפילו מרגישה נוח לעשות את זה. מקווה שזה ימשיך כך.
- אז יום הולדת שמח לי. ושתשרה השמחה בחיי גם בכל הימים שיגיעו אחריו.