כמו גלויה מצוירת: דובאי בגובה העיניים

 בכל המדריכים והכתבות על דובאי, שהפכה ליעד אקטואלי עבורנו, הישראלים, תוכלו לקרוא על האטרקציות 

התיירותיות (שרבות מהן, אגב, סגורות כעת לקהל הרחב עקב הקורונה, אבל תמצאו בשער את השומרים הקבועים,  שעומדים דום

 בכניסה ומודיעים את דבר הסגירה לכל מי שניגש ושואל). להלן דובאי מזווית יותר אישית, בגובה העיניים (ולא בגובה 

גורדי השחקים של העיר)

"יש לך פנים ערביות!", החמיא לבתי בחיוך רחב נהג המונית ההודי ("אני מניו-דלהי!"), שהסיע אותנו חזרה מהטיול היומי לבית המלון במרינה של דובאי. האמירה המפתיעה הזאת עבור מי שהגיע ממדינת ישראל מתקבלת אחרת לגמרי בדובאי, שם "להיות ערבי, ועוד להיראות ערבי!!" זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך.  

פניה היפות של בתי בת ה-20 – בת לאמא מרוסיה ואבא ממוצא רומני – רחוקות מלהיראות "ערביות" במובנים שלנו, אבל מי אנו שנתנגד למחמאה הגדולה של הנהג ההודי... "ואיך נראות הפנים של אמא שלי?", שאלה-התריסה כנגדו בתי המחייכת. הנהג חשב זמן מה על תשובה מתאימה. "אמא שלך נראית כמו... לבנונית!", אמר. זה כמתברר ה"סקנד בסט", "הבא בתור" של המחמאות בדבר מראה. אם לא ערבייה, אז לפחות "לבנונית", התנחמתי. מעניין מה היו אומרים על כך אבותיי במוסקבה הקפואה, עיר הולדתי.  

"מאיפה אתן? מישראל?" המשיך הנהג ההודי להתעניין. "כן, שמעתי על המדינה הזאת. אתם כולם שם ערבים, נכון?", המשיך להתלהב. טוב, לא כולם, יש גם כמה יהודים... ניסינו להסביר לו, אבל הוא לא בדיוק ידע מה זה יהודים והתנחם בהבנה שהייתה ממשית עבורו, ש"יהודים זה כמו ערבים". ניחא. 

סוכריית יופי 

רגע לפני שגם דובאי תהפוך לאדומה (לגמרי לא בצדק, כי עוד לא ראיתי מקום שכל כך שומר נגיעה ומרחק קורונה כמו דובאי), נסענו לטיול של אמא ובת, לרגל יום ההולדת ה-20 של הילדה שגדלה, לדובאי המהממת. העיר הקסומה שקמה באמצע המדבר, "סוכריית יופי" אמיתית. מי שאוהב אסתטיקה, ניקיון מופתי, נימוסים, שירותיות ואיכות, ייהנה ממנה הנאה מרובה. 

רבות נכתב לאחרונה על העיר-מדינה הזאת שהפכה מאויב לאוהב, או לפחות לידידה חדשה ומסקרנת. בהתחלה שיבחו את המגדלים הגבוהים הנושקים לשמיים, בורג' חליפה ודומיהם, ואת קניוני הענק מלאי המותגים היקרים להחריד. לאחר מכן, כצפוי, לגלגו על היותה מצועצעת, "עיר בלי נשמה". וכמובן, איך היה אפשר בלי הקינוח "עיר של זנות". 

כל כך צפוי במחוזותינו, וכל כך חבל. 

כי כל האמירות האלה מייצרות דעה קדומה מיותרת לגמרי, מוטה ולא נכונה כלל. מבחינתנו – תל אביביות שלא אוהבות להתלכלך במסעות שטח, לנסוע להודו או לבלות בכל מקום שלא יפה לעין, הביקור בדובאי היה חוויה קסומה ומיוחדת. 

כשמבינים כי פעם, ממש לא לפני הרבה שנים, כל זה היה מדבר צחיח – ואם יוצאים מתוך העיר המודרנית והנושקת לרקיע, אז מגלים מדבר שמזכיר את מושבות הבדואים בנגב – ההישג הבלתי נתפס הזה מרשים עוד יותר. 

מכיוון שמדובר כאן בארץ-עיר לגמרי מדברית, אין הרבה ירוק בדובאי, ומה שיש, ניטע במשורה, בדיוק רב, ממש כמו תבלין. הוא גם נשמר בהתאם, על תקן "לראותם בלבד". 

כאשר ניסינו, לטובת הפקת תמונה טובה יותר, לעבור בתוך שביל שנפרש בגינה שתולה וירוקה, מיד ננזפנו על-ידי שומר-שוטר שצץ מולנו, והורה לנו לחזור למדרכה. מה עושים? פשוט מחייכים ומבצעים את ההוראה. כי זאת דובאי. לא מתווכחים עם אנשי החוק. 

קסם הים

המלון שלנו שכן על המרינה של דובאי. הליכה של כמה דקות והנה אנחנו בחוף ים קסום, עם חול לבן ונקי, ים כחול ואסתטיקה מן המעלה הראשונה. הטיילת, הבריזה מהים, המגדלים שנראים כל כך יפים על רקע הרקיע. חשבנו רק לעבור שם לכמה דקות, ונשארנו ארבע שעות. זה היה ממכר. מה גם שגילינו שם בין בתי הקפה המעוצבים בטיילת את זה של "צ'יז קייק פקטורי", בית הקפה שמבוסס על עוגות הגבינה האמריקניות המפורסמות, שבארץ לא כל כך הצליחו. היה מרגש להיזכר בטעם האהוב, שקצת התגעגענו אליו.  

  עיר עתיקה צעצוע

הביקור בעיר העתיקה, הקצת מצועצעת, של דובאי, מין שריד קדום שמנסה לספר מה היה שם פעם, מומלץ בהחלט. איזור עם בתי חימר מעוצבים ומוקפדים בני קומה אחת או שתיים, בניחוח מדברי. מקום אחר, קטן יחסית, נוח לביקור ומרענן בשונותו. ניתן למצוא שם מוזיאונים קטנים, שמספרים את הסיפור ההיסטורי של המקום, ואפילו מוזיאון מיוחד בריח נפלא: מוזיאון הקפה. שתי קומות עם כל מה שרצית לדעת (וגם לא) על המשקה הריחני שכבש את העולם. על הדרך מקבלים גם טעימות קפה בכוסות אותנטיות. מקום חמוד בהחלט. 

 בניגוד לדעה רווחת משום מה כאן, לא הכול יקר בדובאי. במסעדות העממיות (שגם הן, אגב, נראות מיליון דולר, נקיות ומוקפדות לפי הקוד המקומי), בעיקר מסעדות הודיות, סיניות ומזרחיות, ארוחה תעלה בערך כמחצית מאשר בארץ. במינימרקטים המחירים גם כן כמחצית מאשר כאן אצלנו.  

דובאי לא מזכירה ערים גדולות ומוכרות, בסגנון ניו-יורק, לונדון, ברלין או פאריז, שבהן יש רחובות וסמטאות שאפשר פשוט ללכת בהם שעות על גבי שעות. דובאי בנויה אחרת. יש בה רשת של כבישים מסועפים, מחלפים בני כמה קומות, וכדאי מאוד להתמצא בהם כדי לא ללכת לאיבוד. היא מתאימה מאוד לתנועה בתחבורה – פרטית וציבורית. זה נובע בעיקר בגלל מזג האוויר: כאשר רוב השנה חם שם בטירוף, אין שום סיבה שאנשים יצעדו ברחובות להנאתם, כי הנאה לא תהיה שם. 

אגב, אם חשקתם במשב של קור באמצע דובאי, אתם מוזמנים לאתר הסקי הלא ייאמן שנבנה בתוך קניון האמירויות, הקניון השני בגודלו בדובאי. שם תוכלו לגלוש להנאתכם בעזרת מגלשי סקי וגם ללבוש מעיל חם שמתאים לטמפרטורה של מינוס 10 מעלות. 

אלוהים הגדול מכולם

"אללה אכבר!" נשמעה הקריאה של המואזין התורן ליד מסגד מפואר למראה. שם, בלב הפועם של דובאי, איכשהו הקריאה הזאת לא מפחידה כל כך, לאחר שנזכרים כי אנחנו די רחוקים עכשיו פיזית מארץ-ישראל. תהיתי ביני לבין עצמי - האם גם אצלנו זה יכול להיות אחרת? אחרי שרואים את דובאי, מבינים עד כמה אלוהים יכול להיות הגדול מכולם, כלומר – אללה אכבר... ואין לזה שום קשר למחבלים מתאבדים, רוצחים בפוטנציה עם סכינים ביד וחלומות בראש על 72 בתולות שמחכות בגן עדן. שם זה בסך הכול משפט תודה לאלוהים על כל הטוב הזה. ובהחלט יש על מה להודות. 

 אם אנסה להסביר לדובאי אמיתי, זה עם גלימת המשי הלבנה, הזקן המוקפד והכאפייה האופנתית, מה משמעותו של המשפט הזה אצלנו הוא ירים גבה (מעוצבת) ובאמת לא יבין. סליחה? ישאל. למה? לך תסביר לדובאיי שכזה את המצב הכל כך לא הגיוני הזה. 

ליד מסגד שנראה נחמד בחלק העתיק של העיר נתלה שלט גדול: "זה המסגד שלנו. המבקרים רצויים כאן". איזה כיף, חשבתי לעצמי, וכבר התכוננתי להיכנס ולברך לשלום, אבל אז ראיתי שבפנים יש רק גברים... טוב, לא ממש רציתי להביך אותם, אז ויתרתי. אבל היה נעים להרגיש רצויה בכניסה למסגד. 

לאן נעלמו בני ה-40 פלוס?

הסתובבנו בדובאי במשך שלושה ימים מלאים וגילינו משהו מפתיע מאוד: ברחובות לא נראים אנשים מבוגרים. אין זקנים או זקנות, ובכלל אין בסביבה אנשים בני 40 פלוס, שהם לא תיירים. לאן הם נעלמו? טוב, לא העזנו ממש לשאול... כנראה לאלוהים הגדול הפתרונים.

ברחובות גם לא רואים את האמירתים המקוריים. אלה שכן מסתובבים בחוץ, שמעניקים את כל השירותים כגון: ניקיון, מלצרות, נהיגה, שמירה, בנייה, מלונאות ועוד, הם העובדים הזרים, פקיסטנים, הודים, אפגניסטנים ועוד. 

אותם נותני שירותים, ילידי מזרח אסיה, רואים את דובאי כגן העדן הצרוף, שהייתה להם הזכות להגיע אליו. גם אם משכורותיהם אינן גבוהות, עדיין הם יכולים ליהנות מהחלק החינמי של השפע: מהניקיון המופתי, מהטיפוח, מהאסתטיקה, מהתחבורה הציבורית המעולה. בדובאי הם מרגישים "בבית" מבחינת האווירה הגיאוגרפית. זה הזכיר לי את מערב אירופה, שקלטה עובדים זרים רבים ממזרח אירופה, וגם שם העיסקה דומה: אולי לא מרוויחים כמו המקומיים, אבל נהנים מכל מה שהמערב יכול להעניק בחינם. אין ספק שגם אנשי מזרח אסיה וגם תושבי מזרח אירופה מצאו לעצמם חיים טובים יותר בארצות השפע שאליהן הגיעו כעובדים זרים. 

גם רבים מהתיירים שפגשנו במלון וברחובות מלוכסני עיניים: סינים, קוריאנים, יפנים, טאג'יקיסטנים, קירגיזים, מונגולים, תאילנדים, פיליפינים. הרבה משפחות צעירות וחמודות. הם מגיעים לדובאי כי עבורם זה חו"ל קרוב יותר מאירופה למשל, יוקרתי ולא יקר מדי. הם גם "מרגישים בבית" בתוך התמהיל האנושי הזה של דובאי מאירת הפנים.

 איפה פוגשים אמירתים אמיתיים?

אז איפה כן אפשר לפגוש אמירתים אמיתיים? 

קודם כול, במקומות העשירים. כלומר, בקניון דובאי הענק, הנושק למגדל בורג' חליפה ונטמע בתוך מרכז העסקים של העיר, הרווי במגדלים מרשימים שבאמת נראים כנושקים לשמי דובאי. בקניון הזה ישנן בעיקר חנויות מעוצבות ויקרות להחריד עם המותגים העולמיים הכי הכי. שם גם בתי הקפה מעוצבים ומזמינים לשבת. הכול בסטייל, בנועם ובחיוך. כמה נעים. 

מי שזוכה להיכנס לשירותים הציבוריים בקניון הזה, ירגיש כמי שמבלה בתוך מוזיאון שהוא מלון שבעה כוכבים... מנקה צמודה תיכנס לכל תא שירותים מיד עם צאת המבקרת... תחליף את מגבת הידיים הצחורה באחרת ותמרק את המראה המעוצבת, שנטועה בתוך שיש מוזהב.

 משהו קצת מפתיע ומרשים למדי, שהסב את תשומת לבי כאשר מבטי נטה מטה, היה... כפות הרגליים של הגברים האמירתיים. כנראה, מתוקף הלבוש המסורתי והחום הגדול לאורך כל ימות השנה הם לא נועלים נעליים סגורות אלא מעין כפכפים שהם שילוב של סנדלים תנ"כיים וכפכפי טבע. כל האמירתים מקפידים על כפות רגליים חלקות, ציפורניים עשויות למשעי ברגליהם וגם בכפות הידיים. מחזה בהחלט מרנין, וחבל שדי נדיר במחוזותינו...

גם הזקנים שלהם מתוחזקים בקפידה: הם כמו "מצוירים" על לחייהם. יש בדובאי מספרות גברים שמתמחות בעיצוב סוג הזקנים הזה, שנחשב ל"אמנות". באופן כללי, נדמה כי זה חלק מהתחזוקה הכללית שלהם: לשמור על אסתטיקה מושלמת בחלקי הגוף החשופים. בנוסף, הם כל כך נינוחים ומדושני עונג. כאילו אין בעיות בעולמם. כנראה באמת אין להם. ובזאת בהחלט אפשר לקנא, ובגדול.

 גבות או לא להיות

נשות דובאי המקוריות, אלה עם העבאייה השחורה, שבדרך כלל רקומה מאחור בחוטי כסף או זהב, סמל למעמדן הגבוה, גם כן שומרות על טיפוח מושלם של חלקי הפנים שנותרים חשופים. כעת, אחרי שעל פניהן גם מסכות קורונה שחורות, מה שניתן לראות הוא העיניים והגבות. וכן, תתפלאו עד כמה אפשר להפוך את טיפוח העיניים והגבות למושלם. אגב, גם האנגלית שלהן נושקת לאותה רמה. שאלה קלה באנגלית ישראלית, והן ישר עונות באנגלית אוקספורדית מושלמת... תענוג. 

עוד חוויה נעימה בהחלט היא המטרו של דובאי. מובן שלא חפרו שם באדמת המדבר החולית כדי לעשות מטרו מתחת לאדמה. הם קצת יותר חכמים מזה. המטרו שלהם חדיש, מצוחצח ועילי. הוא עובר מעל פני רשת הכבישים המסועפת של העיר, נוסע מהר, מדויק, בקיצור כמו שמטרו צריך להיות. 

גם כאשר בסביבה ניתן למצוא את המכשירים הכי משוכללים מבחינה טכנולוגית, למשל מכונות לרכישת כרטיסים לתחבורה הציבורית וכדומה, יימצא תמיד גם גורם אנושי שישמח, בסבלנות רבה ובחיוך, להסביר את רזי המכשיר הטכנולוגי. כדי שלא תלך לאיבוד חלילה. כמה זה נחמד בהתחשב בכך שאצלנו המענה האנושי הולך ונכחד מהעולם.

. פלסטין – אין, ישראל – אאוט, עדיין

פגשנו אמירתים אמיתיים ונינוחים גם במקום הקסום שנקרא "הכפר הגלובלי", או ה"ווילג'", בשמו המקוצר. מתחם מושקע בטירוף מחוץ לעיר, "וואו" ענק, שבו נבנו "חלקי העולם" השונים, שמיוצגים במעין שווקים ססגוניים, כאשר בכל שוק כזה בסגנון הייחודי לאותה ארץ או חבל עולם, הוקמו דוכנים עם מיטב התוצרת משם. בואו נאמר בעדינות, שהייצוג העולמי לא בדיוק אובייקטיבי: המדינות "המלוכסנות" וה"ערביות" זוכות לייצוג גדול ומרשים, בעוד ש"אירופה" מיוצגת כ"מדינה אחת". כנ"ל אפריקה, ואם נביט אל איזור "המזרח התיכון", נגלה שם את המדינות: סוריה, לבנון ופלסטין. ישראל?  - אין זכר לה. בכפר העולמי הזה עדיין לא הצליחו כנראה להתארגן על המציאות המדינית החדשה שנוצרה.

 גן הפרחים הקסום

עוד מיזם תיירותי בסדרת ה"לא יאומן כי יסופר" הוא ה"מיריקל גארדן", גן הפרחים הקסום של דובאי, שנמצא מחוץ למרכז העיר. האתר הזה מוזכר בכל מדריך תיירים לדובאי ובהחלט מחייב ביקור. יש בו פסלים של אביזרים ודמויות ענק כולם מפרחים חיים. אנחנו בילינו בו יותר מחצי יום. וזה יפה בדיוק כמו שזה נשמע. 

האם דובאי זה כדאי?

כן, כן, כן!!! ברור שכן. ממש. כל כך קל להתמכר לנוחות, לנינוחות, לאדיבות, לשירותיות, לניקיון המופתי. אני כבר מוכנה לטוס לשם שוב.  

דברים מעשיים שכדאי לדעת על דובאי:  

• נמל התעופה הבין-לאומי של דובאי כל כך גדול, וצריך ללכת בתוכו בערך שלושה ק"מ ברגל עד שמגיעים למקום איסוף המזוודות. 
• בכל בית מלון תתבקשו לשלם 20 דירהם לכל לילה עבור כל חדר. 
• בעידן הקורונה כל מי שנוחת בדובאי עובר כבר במתחם בנמל התעופה בדיקת קורונה זריזה ועליו לחכות במלון שלו (עד 24 שעות) להגעת התשובה (השלילית) במסרון לסלולר. 
• במטרו העילי ישנן דלתות כפולות (כמו בחלק מהמעליות אצלנו), כאשר קיר שקוף מפריד בין הנוסעים המחכים לבין פסי הרכבת. לא תוכלו לגשת אל פסי הרכבת עד שהרכבת מגיעה. רק אז ייפתחו הדלתות השקופות הראשונות, ולאחר מכן הדלתות של הרכבת, ותוכלו להיכנס פנימה. כלומר, כל מי שתיכנן לקפוץ על הפסים בדובאי, שישכח מזה...
• דירהאם, המטבע המקומי, כמעט שווה בערכו לשקל ולכן קל מאוד לחשב מחירים. 
• המוניות בדובאי זולות וזמינות תמיד. בהחלט מפתה להשתמש בהן בלי לעשות חשבון.

Example Text