רגע לפני שאני פורשת כל כולי להפקות אירועי החנוכה (הכול מלא, ברוך השם), שמתקרבים אלינו בצעדי ריקוד סביבון קלילים, הגשמתי חלום בן 32 שנה (!), עוד מקיץ של שנת 1993, אז הייתי חברה במקהלה העולמית של נוער מוזיקלי בנורווגיה, ובין כל השרים התיידדתי עם צעיר וצעירה מפינלנד, שסיפרו לי על המדינה שלהם והבטחתי לעצמי שיום אחד אגיע גם לשם. (ולא, לא שמרנו על קשר, אז לא פגשתי אותם). אז הנה, היום הזה הגיע. ניצלתי הזדמנות של עיתוי ודיל (כיף שזה לפעמים מסתדר יחד), ותודה לשרית גל-פרי האלופה שרית גל סוכנת נסיעות והצלחתי לנסוע לחמישה ימים קסומים בהלסינקי המהממת - העיר שכאילו יצאה מתוך אגדת חורף, רגע לפני שהקור והחושך משתלטים שם על העניינים. אז איך מסכמים חמישה ימים בארץ האגמים והאגדות? קודם כול היה לי מזל... אמנם הגעתי עם מזוודה מלאה בבגדים חמים, כפולים, כי הטמפרטורות היו אמורות להיות נמוכות, אך בסופו של דבר נזקקתי "רק" לשכבה אחת... שזאת כבר מעלה גדולה בארץ הזאת. הסתובבתי בין הבניינים העתיקים והיפים ממש, שביניהם שזורים בניינים מודרניים באופן מוגזם, כשאני נהנית להיות בין לבין – מביטה בפלא העתיק אל מול היופי של העיצוב הסקנדינבי החלק, שמשדר מודרניות מרגיעה. אגב יופי – זה שייך גם לפן האנושי. במיוחד – הבנות. פשוט יפות לקנא. ומכיוון שאין שם כמעט "עובדים זרים" (הם לא קלטו מהגרים מוסלמים "מסכנים"! אין שם הפגנות אנטישמיות ופרו ערביות! רק על זה מגיע להם את פרס ההיגיון הבריא), אז ניתן למצוא את הבנות היפות, הצעירות והאינטליגנטיות בכל פינה: בקופות בסופר, בדלפקי בתי הקפה (הלסינקי הייתה ללא ספק העיר עם הכי הרבה בתי קפה שבה נתקלתי עד היום), בקופת המוזיאון, בחנויות הבגדים, במסעדות ועוד. גם המקומות הנ"ל מעוצבים לעילא ולעילא – כאילו באמת צוירו ביד אמן. כל כך כיף ומהנה סתם להסתובב ברחובות ולהביט מסביב. וגם לנשום את האוויר הנקי והצלול. גם בלב העיר אין פקקים – רוב האנשים ההגיוניים משתמשים בתחבורה הציבורית הנוחה שפועלת שבעה ימים ולילות כדי לשרת את התושבים. באופן כללי הכול פשוט נקי. אין שם צורך ביותר מדי עובדי ניקיון, כי אנשים פשוט לא מלכלכים. כאילו אף אחד לא חושב לעצמו ללכת ברחוב ולזרוק משהו על המדרכה. זה לא עולה בדעתו. כנראה עניין של חינוך? א-פרופו חינוך: זוכרים שמערכת החינוך הפינית היא הטובה בעולם? אז זה בהחלט מורגש כשפוגשים את הדור הצעיר. כולם דוברי אנגלית רהוטה, אינטליגנטים, בעלי ביטחון עצמי, נועם הליכות, נימוסים, אדיבות ורצון אמיתי לעזור. ועזרה – זה בהחלט מצרך נדרש שם. זאת המדינה הכי טכנולוגית שבה נתקלתי עד היום. למשל, "בית המלון" שאליו הגעתי, שהיה בעצם אוסף של חדרים שאליהם נכנסים באמצעות קוד שאותו מתקתקים בכניסה לדלת (וברור שבהתחלה שום דבר לא עבד לי ולא הצלחתי להיכנס לחדר ורק שיחה לקול סנטר – כנראה הודי לפי המבטא – איכשהו פתרה את העניין). שם בהחלט רק יכולתי לחלום על דלפק כניסה של מלון נורמלי, עם אנשים חיים, לפחות כפי שהכרתי עד היום. פינלנד היא גם המדינה שהביאה לנו בזמנו את "נוקיה", שהייתה שיא הטכנולוגיה פעם, וגם את "וולט" שהחלה כאפליקציה בכלל, כלומר – עסק של היי-טק. בפינלנד גם המציאו את משחק ה"אנגרי בירדס". היא הביאה לעולם את המומינים המתוקים וגם את סיבליוס, המלחין עם המוזיקה המכשפת. לאו דווקא היי-טק, אבל מספיק יפה כדי להזכיר. פינלנד היא מדינה עשירה, רגועה, בטוחה בעצמה. אין בה פשע כמעט (יש בפאתי הלסינקי שכונה שבה מרכזים מסוממים, ומומלץ לא להיכנס לשם בעיקר בשעות החשכה, שתכלס זה לא להיכנס כלל, כי חשוך כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. וזהו). זאת מדינת טבע קודם כול. יש בה, כך אומרים, כ-188 אלף אגמים (!), כמות דומה של איים, את כמות היערות הכי גדולה בעולם (שנשמרים מפני כריתה מאסיבית) וכל אוכלוסייתה היא 5.5 מיליון תושבים (חצי מישראל) כאשר גודלה כשל מדינה כמו איטליה, שבה מתגוררים כ-60 מיליון תושבים, וגם הם לא בצפיפות גדולה מדי. זוהי המדינה עם כמות המים הגדולה ביותר יחסית לגודלה, וזה מורגש בכל מקום: אין שם צורך, למשל, במים מינרליים, כי המים שזורמים מכל ברז הכי פשוט טעימים וצלולים כל כך. אין גם צורך בירקות אורגניים. בכל ירק מקומי שנוגסים בו מרגישים את הטריות והניקיון. אז מה רואים בהלסינקי? את כיכר העיר, הסנאט והקתדרלה – המקומות הכי תיירותיים בעיר, את תחנת הרכבת העתיקה שנראית עתיקה למעשה רק מבחוץ, ובפנים היא סופר מודרנית וטכנולוגית. אפשר לבקר בסניפי הדואר המקומיים, שאיכשהו שימרו את המורשת של פעם ויש בהם כבר תכונה מרגשת של הכנת כרטיסי ברכה ושליחת מתנות כריסמס עטופות בנייר צבעוני למי שאוהבים; שווה לבקר בספרייה העירונית המוזרה למראה, שנראית כמו ספינה ענקית שחצייה טבעה בים... אבל בפנים היא הכי חמה וחמודה שיש: בשבתות החלל מתמלא במשפחות צעירות עם ילדים צוהלים, שמשתלטים על המרחבים המיועדים לכך, משתרעים על פופים ומחצלות צבעוניות, משחקים וקוראים ספרים. זה קצת הזכיר לנו את החוויה שאנחנו מספקים בתיאטרון שלנו לילדים שמגיעים לספריות. אז דווקא כאן קצת הרגשתי "בבית". שווה לבקר בשוק האיכרים העתיק – קצת מזכיר את "שרונה מרקט" ברעיון, אבל מעוצב בסקנדינבית, לעלות על גלגל הענק שמשקיף על כל העיר, לראות סרטים "פעילים" בתלת מימד כמו שאני אוהבת, עם כיסאות מסתובבים, לבקר בבר הטאייוואני המצועצע שבו טעמתי לראשונה תה בטעם קרם ברולה ודי התמכרתי... ובעיקר לנוח. כן, לנוח ולנשום. לפני שהקור הגדול יגיע לשם ויכניס את האנשים לתרדמת חורף שתסתיים רק עם בוא האביב. אגב, נראה שהישראלים עדיין לא גילו את העיר הזאת, כי לא פגשתי אף לא ישראלי אחד בדרך. הם שם גם לא ממש שמעו על ישראל (אולי אנחנו לא כל כך מעניינים בסופו של דבר? הלוואי שכך). כששאלתי על עברית, המארחת הייתה בטוחה שאני מתכוונת לפורטוגזית או ניב ספרדי כלשהו. ונהג המונית הנחמד, ששמע אני מישראל, אמר לי "יופי, את גרה במדינה ממש שקטה...". ממש...