אז לכל השואלים אותי איך היה בארה"ב... תשמעו את הסיפור מהסוף. כאילו מה חשבתי לעצמי כשבחרתי לשוב ארצה יומיים לפני כיפור. זה באמת נשמע לי כמו רעיון ממש טוב, כי תיכף אחרי זה כל אירועי סוכות וצריך להתארגן על הכנות אחרונות וכו', אבל באמת שלא ידעתי כי במטוס ביום כזה טסים ארצה המוני חרדי ברוקלין. כלומר, משפחות על משפחות צעירות, מטופלות בחמישה-שישה ילדים בממוצע, ומתוך כ-400 מושבים במטוס הענק של "ארקיע" ספרתי בקושי 13 חילונים... שגם הם, כמוני, הביטו בפליאה בתמונה שנגלתה אל מול עינינו. יש לציין שמדובר במשפחות מנומסות עם ילדים יפים ומטופחים, לבושים בקפידה, בדרך כלל באותם הבגדים בדיוק, כמו מדים כזה, רק במידות שונות על פי גיל הילדים. היו שם קרוב ל-100 ילדים מתחת לגיל שנתיים, שעלו איתי למטוס. ובטיסה של 10 שעות, כפי שהיה צפוי שיקרה, כבר בהתחלה תינוק אחד התחיל לבכות. ואחריו – השני, והשלישי.... בסוף היו במטוס בערך 50 תינוקות בוכים בכל רגע נתון, כאשר ההורים מנסים להרגיע, להשתיק, לחבק – אבל קצת קשה את כולם יחד. כן, זה היה בדיוק כמו שאפשר לתאר בדמיון. עשר שעות תמימות... אגב, בדרכנו למטוס, באוטובוס הבלתי נגמר, שהביא אותנו מנמל התעופה קנדי לעבר המתחם המרוחק של "המצורעים" - שם שכן מטוס "ארקיע" שלנו לצד מטוסי "אל על" ו"אייר קניה" (!) – ברוכים הבאים למצורעים, פגשנו עוד "חבר", את "כנף ציון", מטוסנו היקר (תרתי משמע), גם הוא חונה בחלקת "המצורעים". ידענו שנתניהו הגיע לפגוש את טראמפ בדיוק בימים אלה, אך לא שיערנו עד כמה יהיה מוצלח ביקור זה בסופו של דבר. אותנו, החילונים, הושיבו בסוף המטוס איכשהו יחד (זה לא היה ממש מסובך לנוכח המספר...), כדי שנוכל גם להיאנח יחד לנוכח המצב ולשאול שוב זה את זה למה בחרנו את המועד הזה לחזור ארצה. בסוף, אחרי שירדנו מהמטוס, הרצפה בין המושבים באיזורים ההם נראתה כמו מזבלה עירונית, והדיילות היו טרוטות עיניים ומיואשות. אבל זה כמובן היה הסוף. ולפני זה הייתה ניו-יורק - מוארת, מוחצנת, מואצת וחסרת מנוח כמו תמיד, עם הבניינים האין-סופיים, הבלתי נגמרים, התנועה המתמדת, וכל המתרחש בין לבין. כמה טוב שיש חבר עם פנטהאוז בקומה ה-40 על גדות ההדסון, שאירח אותי באחד מחדרי הסוויטה בדירתו... אין כמו חברים. עברתי מעל העיר ברכבל לרוזוולט איילנד והרגשתי קצת כמו סופרמן מעל העיר, שטתי במעבורת (בחינם) סביב פסל החירות עד לסטטן איילנד ובחזרה (אחרי שפגשתי בכניסה הפגנה של תומכי חמאס מכוערים ממש. זה היה ביום האחרון – כבר "חששתי" שלא "אזכה" לחזות בשואו מהסוג הזה). הייתי במוזיאון ה11/9 (מכובד ומרגש), טיילתי בסנטרל פארק ובבאטרי פארק, קניתי תלבושות לתיאטרון יד שנייה ממופעי אוף ברודווי במשקל (כן, בניו יורק יש דברים כאלה), ביקרתי בהארלם, קפצתי להגיד שלום לניו ג'רזי המוריקה והנעימה, פגשתי את צחי Eezak Inbar, פסנתרן חבר יקר ואהוב מלפני מלאאא שנים, שהיה כל כך כיף לראות ולטייל יחד בכל השכונות הטרנדיות של העיר, ועוד. ועוד... ואחר כך הייתה הטיסה ללאס וגאס, כל כך אחרת ושונה - עם בתי קזינו בלתי נגמרים ושיט בגונדולה ב"ונציה" של נבאדה, ולוס אנג'לס – גם כן אחרת בכלל. וחזרתי ארצה כשבאמתחתי נעלי קרוקס (אמיתיות!) בצורת פרה, שרכשתי באחד הסטוקים בלאס וגאס (30 דולר). נראה לי שאין כזה לאף אחד. טיול של פעם בחיים. תודה על ההזדמנות.